לר.
היום בבוקר מישהו כתב רשימת שירים לזכר שדרנית רדיו שהתאבדה לפני המון זמן. עברתי על שמות השירים וכל אחד הזכיר לי אותך. כבר שנה שאת לא פה. ורדים אדומות ששמתי על הקבר שלך. רוצה לחפור אותך החוצה משם. לבוא אליך. להיות אתך במקום שהלכת אליו. זוכר איך היינו רוקדים ביחד. גוף נוגע בגוף. מסתכלים אחד בעינים של השני וכל המסביב נעלם. בני הזוג שלנו היו מסתכלים עלינו בגיחוך, או אולי זו הייתה מבוכה, איך אפשר ככה לרקוד כל כך הרבה, להרגיש, לאהוב.
אני מייסר את עצמי יקירה שלי. התקשרת אלי ובכית. אמרת שאת רוצה למות. כל יום התקשרת. אף אחד לא הקשיב לך. הייתי מנסה להרגיע אותך לומר לך שזה יחלוף שאפילו שלא נראה ככה אבל יום אחד תצאי מהבור החשוך והעמוק שנפלת אליו. סיפרתי לך מה עבר עלי. איך אני הרגשתי. ניסיתי לעודד אותך כשהרגשתי אבוד בעצמי.
ולמה לא הלכתי ולקחתי אותך למיון. ולמה נתתי לבעלך לספר לי שהכל נפלא ושבישלת מרק ירקות ואת מרגישה נהדר. ולמה לא הכרחתי אותך לקחת את התרופות. ולמה לא צעקתי עליך שתפסיקי כבר הייתי מושך אותך בשערות היינו בורחים נוסעים לארץ אחרת עולים על מטוס הולכים לאיבוד הכל הייתי עושה רק שלא תתקעי לעצמך את הכדור הארור הזה בראש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה